בשנת 1899 ישב פרנסיסקו טארגה וכתב יצירה חדשה לגיטרה.
לא עבור קונצרט. לא עבור הוצאה לאור. ולא עבור הקהל.
הוא כתב אותה כמתנה אישית לתלמידתו וידידתו, קונצ'יטה גומס דה ג'קובי.
על כתב היד המקורי הוא כתב לה:
מאחר שאיני יכול להעניק לך מתנה בעלת ערך רב יותר ביום שמך, קבלי את הרושם הפיוטי הצנוע הזה שנולד בנפשי מול פלאה של האלהמברה בגרנדה, שאותו הערצנו יחד.
כשקוראים את ההקדשה הזאת קשה שלא לחשוב על דבר אחד.
טארגה לא כתב יצירה לעולם.
הוא כתב יצירה לאדם אחד. רגע משותף. זיכרון משותף. מתנה אישית.
ובכל זאת, מיליוני אנשים שמעו את היצירה הזאת ואלפי גיטריסטים הקדישו שנים כדי ללמוד לנגן אותה.