מעט מאוד יצירות גיטרה מוכרות כמו Asturias.
גם מי שלא מכיר את השם, כנראה שמע את הצלילים הראשונים שלה לפחות פעם אחת בחייו.
אבל יש כאן פרט מעניין שרבים לא יודעים: היצירה כלל לא נקראה במקור Asturias.
איסאק אלבניס קרא לה Leyenda — “אגדה”.
היא נכתבה בסוף המאה ה־19 עבור פסנתר, ולא עבור גיטרה. למעשה, אלבניס כלל לא התכוון לתאר באמצעותה את חבל אסטוריאס שבצפון ספרד.
רק לאחר מותו של אלבניס, כאשר היצירה פורסמה מחדש, הודבק לה השם Asturias.
זה מעניין במיוחד משום שהמוזיקה עצמה נשמעת כמעט דרומית לגמרי. רבים שומעים בה השפעות אנדלוסיות ואפילו פלמנקו.
אז למה דווקא אסטוריאס?
בסוף המאה ה־19 ספרד עברה משבר זהות עמוק. לאחר אובדן המושבות האחרונות ב־1898, המדינה חיפשה מחדש את הסיפור שלה ואת הסמלים הלאומיים שלה.
אסטוריאס תפסה מקום מיוחד בדמיון הספרדי: חבל ארץ בצפון ספרד שנחשב לסמל של עמידה, התחלה והתחדשות.
וכך קרה דבר מוזר ויפה: מוזיקה שנשמעת דרומית מאוד קיבלה שם צפוני מאוד.
אולי בגלל שהשם לא בא לתאר מקום, אלא רעיון — זהות, זיכרון והמשכיות.
גם המבנה של היצירה מספר סיפור. יש בה למעשה ארבעה חלקים עיקריים: שני חלקים בעלי דופק חזק, כמעט עקשן, שמניעים את היצירה קדימה, וביניהם שני קטעים שקטים יותר, מהורהרים, כמעט חולמניים.
מאבק. עצירה. מאבק. עצירה.
אולי בגלל זה אלבניס קרא לה במקור “אגדה”. לא סיפור שמתרחש במקום מסוים, אלא מסע.
במפגש “מסע בזמן” אני מנגן את Asturias בליווי מוזיקלי שנוצר בעזרת בינה מלאכותית. עבורי זה אחד הרגעים המעניינים ביותר בערב — מפגש בין יצירה שנכתבה במאה ה־19 לבין כלים שמסתכלים אל העתיד.
בפלמנקו נהוג למצוא שמות של מקומות בתוך שמות הסגנונות עצמם — Alegrías de Cádiz, Fandangos de Huelva, Granadinas, Malagueñas ו־Rondeñas הם רק כמה דוגמאות. דווקא משום כך מעניין ש־Asturias איננה יצירת פלמנקו כלל, ובכל זאת קיבלה שם גיאוגרפי שהפך לחלק בלתי נפרד מהזהות שלה.